אובדן בן זוג הוא אירוע חיים טראומטי המטלטל את עולמה הרגשי, החברתי והגופני של האישה. המעבר לחיים ללא בן זוג כרוך בשינויים בזהות, בתפקידים, במערכות יחסים ובתחושת המשמעות. תהליך האבל הוא סובייקטיבי ואינדיבידואלי, אך מלווה לרוב בקשיים מתמשכים, גם כאשר התפקוד החברתי נראה "תקין". הגוף האבל הוא לא רק חלקן של הנשים והוא נוגע בדרכים שונות בכל האינדיבידואלים בחברה. אך מחקרים הראו כי חוויותיהן של הנשים שונות באובדן קשרים.
בעוד שחלק ניכר מהספרות המקצועית עוסקת בהיבטים רגשיים וקוגניטיביים של האבל, מאמר זה מציע מבט משלים בשכול ואלמנות דרך ההתמקדות בגוף הנשי האבל. כיצד נשים חוות, מפרשות ונותנות משמעות לשינויים הגופניים והבריאותיים המלווים את האובדן. במאמר זה הגוף מוצג כמרחב זיכרון חי, כנושא עדות לאבל וכשותף פעיל בתהליך ההסתגלות.
במחקר שכתבתי, במסגרת לימודיי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות בשילוב אומניות, בחרתי להתמקד בגוף האבל הנשי ולחקור את ההיבטים הרגשיים והגופניים של תהליך האבלות בקרב אלמנות יהודיות. המחקר נעשה מתוך גישה איכותנית-פנומנולוגית המדגישה את הגוף הנחווה כמרכז החוויה. באמצעות ראיונות עומק עם נשים שהתאלמנו בחמש השנים האחרונות, בחנתי את האופנים שבהם האבל נרשם בגוף, משפיע על הבריאות, התפקוד, הזהות והקשר לחברה ולתרבות.
מניתוח הראיונות עלו ארבע תמות מרכזיות, אשר ממחישות כיצד הגוף מהווה זירה מרכזית לחוויית האבל ולהתמודדות עמו. הנשים תיארו יחס מורכב למסורת. לצד התנגדות או ריחוק מההלכה, רבות מהנשים בחרו לאמץ טקסים מסוימים בשל תרומתם הרגשית והגופנית. הטקסים נתפסו כמרחב המאפשר “רישיון” להתכנסות, עצב והפסקת התפקוד, וכן כדרך לביטוי פיזי של האבל. הנשים השתמשו במטאפורות גופניות כדי לתאר את תחושת החסר, הריק והפגיעה בשלמות העצמית. והגוף שימש שפה לתיאור חוויה שקשה למלל במילים מופשטות.
אחת המרואיינות תיארה את חווית האלמנות בגופה וסיפרה שהיא "חיה כמו בייגלה עם חור באמצע”. אחרת סיפרה שהגוף שלה בחוסר מנוחה. הן שיתפו בסימפטומים פיזיים ובריאותיים כגון: חרדה, עייפות, כאבים, חוסר שקט גופני והחמרה במצבים רפואיים. ורבות דיווחו כי המערכת הרפואית לא תמיד קישרה בין התסמינים שחשו לבין האבל.
הנשים תיארו את ניסיון החזרה לחיים והתהליך ההדרגתי של בניית שגרה חדשה, הכוללת חיזוק תחושת העצמאות, חקירת זהות חדשה ולעיתים פתיחות מחודשת לקשר אינטימי ולמגע – לא מתוך חזרה למה שהיה, אלא מתוך מקום אחר של מודעות ובחירה. הן תיארו כיצד גופן האבל שב לחיים כגוף זוכר ומזכיר וסיפרו איך לצד תהליכי צמיחה, הגוף ממשיך לשאת זיכרונות של האובדן.
מהעדויות עלה כי טריגרים גופניים ורגשיים מופעים גם לאחר שנים, ומזכירים כי האבל אינו נסגר לחלוטין אלא משתנה עם הזמן. אחת המרואיינות תיארה את הגעגוע למגע וקשר אינטימי וסיפרה על הקושי לייצר לעצמה זוגיות חדשה. היא הסבירה כי למרות שהמוות 'סגר מכסה טוטאלי' על פרק בחייה, מבחינתה הקשר הישן עדיין קיים בתוכה ולא הסתיים לגמרי. מרואיינת אחרת סיפרה, כי לפעמים חשה עצבות לא מסוברת, מיגרנות ותקופות בהם היא לא מרגישה טוב, בלי שום סיבה מיוחדת. היא הסבירה כי מאז שבעלה נפטר יש לה תקופות של ימים טובים וימים בהם היא לא יוצאת מהבית. ימים בהם היא חלשה פיזית ומנטלית.
אובדן ושכול הוא ביטוי לאהבה וקשר חשוב שאבד ולכן השפעתו גדולה. הממצאים הראו כי הגוף האבל אוצר בתוכו את מכאוביו וזיכרונותיו של האובדן. והאבלות הנשית היא תהליך גופני-רגשי-תרבותי מורכב. ההבנה של חוויית הגוף האבל חשובה במיוחד לאנשי מקצוע, אך גם לכל אישה אלמנה באשר היא. שכן היא מאפשרת זיהוי מדויק יותר של צרכים טיפוליים, הכרה בלגיטימיות של סימפטומים גופניים, וחיפוש ופיתוח מענים רגישים המשלבים גוף, נפש, חברה ותרבות. מאחלת לך בהצלחה בדרך,
טלי שגב
מייסדת ומנהלת קהילת על-מנות.
